הסלפי חוזר לבמה המרכזית – מהפכת ה- AI במצלמה הקדמית באייפון

אפל מוסיפה את פיצ'ר ה- Center Stage למכשיר הדגל שלה, ופותרת כמה בעיות מסורתיות בדרך לשינוי דרמטי של חווית הצילום האישי

פרנק רודי היה מהנדס אווירונאוטיקה בנאס"א, ונמנה בין הצוותים שפיתחו את רקטת ה"סאטורן", זו שהביאה לבסוף את חלליות "אפולו" לירח. במהלך עבודתו נחשף לטכנולוגיית עיבוד פלסטיק שנקראה "Blow Rubber Molding", וששימשה לייצור קסדות אסטרונאוטים ובולמי זעזועים בחלליות ובטילים. בבסיס השיטה הזו היתה יכולת ליצירת כריות גז או אוויר שישמשו לריכוך פגיעות ומכות חזקות, מה שהביא את רודי לחשוב: האם ה- Blow Rubber Molding תוכל להגן גם על אזורים "רגישים" אחרים, כמו כף רגלו של אצן, שסופגת אלפי זעזועים בזמן ריצה?

באותה תקופה היה שוק נעלי הריצה בסוג של סטגנציה, אחרי הבום הגדול שלו בפריצתו של טרנד "הריצה להמונים" (The Jogging Revolution) בתחילת שנות ה- 70. באותה תקופה, הפכה הריצה בפעם הראשונה מספורט תחרותי, שהיה מוגבל למקצוענים בלבד, ל"דבר הגדול הבא" באימוץ אורח חיים בריא. אלפי אנשים, שלא האיצו מעבר להליכה ממוצעת מאז שיעורי הספורט בתיכון, החלו לרוץ כדי לשמור על הבריאות, או כבילוי של שעות הפנאי, או כדרך חדשה להתחבר לעצמם. מותגים כמו נייקי, אדידס וניו באלאנס פתחו ליינים של דגמים חדשים, מכוונים לקהל הרחב, והם החלו להימכר כפריט אופנה ולייף סטייל בכל מקום.

אלא שברמה הטכנולוגית לא השתנתה נעל הריצה כמעט בכלל מאז שנות ה- 20, והבעייתיות הבסיסית של השפעת הריצה על מפרקי האדם נותרה כשהייתה. רודי, שפרש כבר מנאס"א באותה זמן, פיתח רעיון של יצירת כרית גז דחוס בתחתית הנעל, מעין בועת אוויר מוקפת ממברנה, שתשפר דרמטית את ספיגת הזעזועים. הוא ניסה למכור את הרעיון לאדידס ולחברות נוספות, אך רק פיל נייט, המייסד האגדתי של נייקי, הסכים להקשיב. בשנת 77' נערכה הפגישה המפורסמת בה הציג רודי לנייט את הנעל הראשונה עם טכנולוגיית "Air Sole" וקיבל אור ירוק להמשיך בפיתוח.

השאר חתום בדברי ימי הנעליים – שנתיים לאחר הפגישה הושקה נעל ה- Tailwind, הראשונה בעולם עם טכנולוגיית Nike Air. ההצלחה היתה פנומנאלית – שיפור דרמטי בנוחות הריצה, החזר האנרגיה והפחתת הפציעות, ולא פחות חשוב, המותז זכה להכרה עולמית, מכירות אדירות והשפיע לעד על תרבות האופנה והפנאי. החיבור של מוצר פופולארי, שהפך חלק מחיי היומיום של המונים (אך גם גרר אתו בעיות בחוויה שהקהל פשוט התרגל אליהן), יחד עם טכנולוגיה "מבחוץ" שפשוט היתה "תפורה" לפתרון אותן בעיות, יצר מהפכה גדולה שקשה היה לצפות את משמעותה אפילו באותה פגישת "אור ירוק" אגדתית.

אפל השיקה את Center Stage כבר לפני ארבע שנים, תחילה ב- iPad Pro וב- iPad Air ובהמשך גם ב- Mac ושיחות וידיאו כמו Face Time. הפיצ'ר, שהתמקד במצלמה הקדמית של פלטפורמות חזקות אלה, הביא כמה שדרוגים מעניינים, שהשפיעו באופן חיובי מאוד על חווית המשתמש.

ראשית, הביאה המערכת יכולת למעקב אוטומטי אחרי המשתמש בצילום וידיאו - המצלמה הקדמית ב- iPad וב- Mac ידעה לזהות את פני המשתמש ולזוז (באמצעות חיתוך דיגיטלי של הפריים) כך שיישאר במרכז (גם אם הוא קם, עובר מיקום, או מצטרפים אליו אנשים נוספים).

בנוסף, אפשר Center Stage הרחבה קלה של הפריים בשיחות קבוצתיות – בשימוש ב- Face Time או זום, הפיצ'ר הרחיב אוטומטית את התמונה כדי לכלול יותר אנשים בפריים, ללא צורך להזיז את המכשיר או לכוונו ידנית. המערכת ידעה לזהות מתי אנשים נכנסים או יוצאים מהפריים ולהתאים את הזווית בהתאם.

ל- Center Stage היתה השפעה ישירה על נוחות בשיחות עבודה, לימודים ופרזנטציות, כי הוא אפשרה לאנשים לשבת, לעמוד, להציג חומר, לכתוב על לוח וכד', תוך שהמצלמה שמרה עליהם במרכז גם כשביצעו דברים דינמיים יותר מהשיחה הסטטית של פעם. בנוסף, העובדה ש- Center Stage עבד לא רק ב- FaceTime, אלא גם באפליקציות צד שלישי כמו טימס וזום, שיפרה את חוויית הווידאו צ'אט במכשירי iPad ו-Mac לכל משתמש ללא צורך בהגדרות מסובכות.

אז כל האושר הזה התמקם כאמור על מכשירים בעלי כושר עיבוד חזק (דוגמת ה- iPad וה- Mac), בהם יש שימוש גם בחיישן Ultra-Wide מתקדם. עם בסיס טכנולוגי כזה, הצליח הפיצ'ר להפוך שיחות ווידיאו לסביבת צילום חכמה ודינמית עם נוחות בשמירת המשתמש במרכז הסרטון. אבל, וכאן המגבלה המרכזית, זו היתה סביבה ש"תפורה" לשימוש בווידיאו צ'ט, ולא לכל הפוטנציאל לשדרוג חוויות שימוש אחרות במצלמה הקדמית, כמו למשל: לעשות סלפי.

נעבור להיסטוריה. בתחילת המילניום הופיעו לראשונה המצלמות הקדמיות (כמו ה- Sony Ericsson Z1010), שהיו חלשות (2-0.3 MP), ללא פוקוס אוטומטי או אפקטים, עם איכות פחותה מהרבה מהמצלמות האחוריות ושבסוף היום שימשו יותר לווידיאו מאשר לסלפי. המהפכה הגדולה הגיעה עם הופעת ה־iPhone 4 ב- 2010, הראשון עם מצלמה קדמית, שהכוונה המקורית היתה תמיכה בשיחות וידיאו דרך ה- FaceTime. אלא שתוך זמן קצר המצלמה כבר תוארה כ“ייעודית לסלפי”, והביאה ממשק פשוט וצילום עצמאי ברמה סבירה. האייפון הזה שינה לגמרי את דפוסי השיתוף של המשתמשים - מיליוני אנשים החלו לצלם את עצמם בכל רגע, כשהפילטרים ואפליקציות העריכה מצטרפות לחגיגה.

בשלב זה הפך הסלפי לעניין תרבותי, במקביל להשתכללות המכשירים. המצלמות הקדמיות השתדרגו לאיכות גבוהה (16-8 MP), צוידו בעדשות רחבות, פלאש קדמי, מיקוד פנים, מצבי יופי ("Beauty Mode"), פילטרים, תיקון אוטומטי ועוד. הסלפי הפך להיות כלי בשימוש יומיומי - באירועים, צילומי משפחה, טיולים, שיווק ואפילו חלק מנופה של כל מהפכה חברתית שמכבדת את עצמה. אפליקציות ה- Social שכללו את יכולות עריכת הסלפי ויצרו ממש סטודיו בתוך המכשיר, וזוכרים את הסלפי-סטיק? המקל המעצבן שהיווה מטרד בכל הופעה או קונצרט? גם הוא היה להיט תרבותי לזמן מה.

כיום הסלפי הוא כבר חלק בלתי נפרד מהשגרה של ההמונים. כחצי טריליון סלפי נלקחו בשנה האחרונה, ע"י כמעט כל קהלי המשתמשים בנייד, ובכמעט כל סוג של התרחשות. ולמרות שקשה להתווכח עם "אחוזי חדירה", יש כמה דברים די מעצבנים בחוויית השימוש של הסלפי שנותרו באותו מקום, ונראה שפשוט התרגלנו אליהם. אחד מהם, שהוא כל כך טבעי שכבר אולי שכחנו לקוות שייפתר, הוא צילום Landscape, אופקי, בו עדיין נדרש "לתמרן את היד" לזוויות מוזרות כדי להשיג סלפי טוב של קבוצת אנשים. זה מסתיים בדרך כלל במספר לא מבוטל של ניסיונות כושלים להגיע ל"תמונת הזהב", שברובם המצולם נדחק החוצה ברמה זו או אחרת, או שהקבוצה דומה יותר לחבורה שמנסה להתמקם על סירה בזמן סערה בים.

ומתוך החוויה היומיומית שלנו, אליה התרגלנו יחד עם הבעיות והקשיים המטרידים שמלווים אותה, מגיעה בעצם בשורה גדולה, שהיתה מעט מוסתרת תחת ההכרזות הרבות בכנס אפל האחרון, והיא שילובו של ה- Center Stage במצלמה הקדמית של האייפון. ממש כך. מבעד לענני ההתלהבות מסדרת ה- Air החדשה, או הבחינה הביקורתית על ממשק ה- Liquid Glass ב- iOS 26, הגיח אותו חיבור בין "האוצר" הנשכח והבלתי ממומש שנתמך עד עתה רק על-גבי ה- iPad-ים וה- Mac-ים, לאותו מקום בו יוכל להתפוצץ ולהתחבר לצרכים ממשיים של הלקוח.

אז איך מתבטא "הפיצוץ" הזה בפועל?

האייפון החדש מצויד בחיישן קדמי חדש ומתקדם, 18 MP, כשלראשונה הוא בעיצוב מרובע, ולא אנכי  או מלבני. למה זה משנה? כי מדובר ביחס גיאומטרי אחיד, כשכל צד שווה באורכו. כך, יהיה תמיד מידע מספיק מכל כיוון, ואין איבוד נתונים מהקצוות. בנוסף, חיישן מרובע מאפשר קפיצה מהירה בין פורמטים שונים, ללא פיקסלים מתים או שטח חסר, כל אזור בתמונה זוכה לאותה רמת דיוק, פוקוס ותיאום צבעים, וזאת בניגוד לחיישנים מלבניים, שבהם סוף הפריים חשוף ללכלוך, רעד או נפילה בחדות.

בפועל, החיישן הזה מבטיח איכות צילום חדה, עם שדה ראיה רחב המאפשר לצלם סלפי או וידיאו מכל זווית (Portrait ו- Landscape), ללא צורך לסובב את המכשיר. התמונה תמיד נשארת מרוכזת ואיכותית, בלי איבוד שטח רלוונטי או עיוותים. החיישן אף פועל יחד עם מנוע AI ומאפשר Crop אוטומטי ואיכותי, על בסיס יכולתו לקבוע דינמית אם להציג פריים אופקי, אנכי או מרובע. והכל תוך שמירה על מידע וצבעים מכל חלקי החיישן, בלי מגבלת גודל או צורך בעיבוד מסורבל. גם אם המכשיר מוחזק ביד אחת, בזווית עקומה או על סטנד, מרכז התמונה נשמר תמיד.

ה- Center Stage מבצע גם מעקב אחרי מצולמים בפריים, בצורה חכמה, ממרכז ו"דואג" לכולם באופן דינמי. הא מתרחב אוטומטית כשנכנסים אנשים נוספים (לסלפי קבוצתי, לחוויה קולנועית, או לשיחה עסקית בלייב) בלי צורך לכוון או להרחיק את הטלפון. יש כאן גם שדרוג בתחום ה- Dual Capture (צילום בו זמנית) כשמצלמת הסלפי והמצלמה האחורית פועלות יחד, מה שמשדרג עבור משתמשי האייפון (בעיקר לבלוגרים, יוטיוברים ואלה שנדרשים למצבי צילום דינמיים) את יכולות יצירת התוכן המשולב בו גם המצולם וגם הנוף, או האירוע מופיעים.

שווה להתעכב רגע על עניין השימוש בו-זמנית בשתי המצלמות, כי על-פניו יש כאן פוטנציאל אמיתי שהיכולות החדשות שמביא עמו Center Stage יהפכו את השימוש ב- Dual Capture לנפוץ יותר. היו בעבר ניסיונות לחיזוק היכולת הזו במכשירי אנדרואיד של סמסונג ונוקיה אבל זה לא תפס תאוצה. מוד הסטרימינג החי עם מצלמה כפולה של טיקטוק הצליח יותר ויש גם אפליקציות כמו MixCam הבנויות סביב צילום כפול. עתה, עם Dual Capture באייפון 17, היכולת של Center Stage לשמור את המשתמש במרכז ההתרחשות באמצעות המצלמה הקדמית, יכולה לאפשר לו להתמקד יותר בקבלת התמונה הטובה ביותר במצלמות האחוריות.

נקודה חשובה נוספת היא שהפיצ'ר החדש משולב גם עם ייצוב תמונה ברמת חיישן – מה שנקרא  Sensor Shift OIS (Optical Image Stabilization) - שמשדרג באופן משמעותי את איכות הצילום. אם במערכות ייצוב ישנות יותר (OIS) האלמנטים של העדשה הם ש"זזים" פיזית כדי לפצות על תנועות ורעידות היד, ב- Sensor Shift מה שזז הוא החיישן עצמו. במקרים בהם הטלפון רועד או נע קלות, המנגנון מזיז את החיישן במיקרו-תנועות מהירות בכיוון ההפוך, כך שהתמונה המוקרנת נשארת במקום והפריים "מתייצב".

כל הסיפור הזה מתחבר לחדשנות רחבה בכל חווית המשתמש, עת ה- Center Stage משתלב עם שדרוגים חומרתיים ומערכתיים באייפון 17, שיוצרים יחד חוויית צילום, יצירה ותפעול חדשה ופורצת דרך. בין השאר, הפיצ'ר משתלב עם Dual Fusion Camera אחורית 48MP, מסך ProMotion עם קצב ריענון 120 HRZ, ופועל כמו כל המכשיר על גבי יכולות שבב ה- A19 העוצמתי, שמעניק למכשיר החדש יכולות עיבוד שיא עם שיפור קיצוני ביכולת הרצת אלגוריתמים חכמים, גרפיקה עשירה, צילום מעולה, ותמיכה ביישומים חדשים (שלא היו אפשריים במעבדים בדור הקודם). המעבד הוא זה שמאפשר את הדור החדש של Center Stage, התרגום החי, ה- Image Playground, צילום Night Mode מתקדם וזמני תגובה מהירים במיוחד בכל תחום במכשיר.

אז עד כאן לעניין היכולות והשיפור הגדול ברמת המשתמש. תגידו "יופי", אבל מה ב- Center Stage הוא מהפכה של ממש, ולא רק פיצ'ר מצוין? במיוחד אחרי שבפתיחה של הפוסט תיארת מהפכה כה משמעותית כמו הולדת ה- Nike Air... טוב, אולי לא מדובר כאן בדרמה היסטורית כמו הפיכת נעלי הספורט לפריט חובה במלתחתו של כל אדם על פני הכדור, אבל המעבר ל-Center Stage הוא לא רק שדרוג בחיישן או במערכת הצילום, אלא שינוי יסודי בגישה לצילום קדמי בסמארטפון ובעיקר לדרך שבה משתמשים חווים תיעוד עצמי וקבוצתי.

ראשית יש כאן מעבר מאקט פסיבי לאינטראקציה דינמית - עד היום, הסלפי דרש מהמשתמש לתפעל את המכשיר: לחשוב על זווית, למקם את עצמו, לבדוק אם כולם בפריים ולעשות "תיקונים" פיזיים. Center Stage משתמש ב-AI כדי להפוך את כל הפעולות הללו לאוטומטיות ודינמיות, חוויית צילום שמגיבה למה שבאמת קורה, ולא רק למה שהמשתמש מצליח לתפעל בעצמו.

כפועל יוצא מכך, הטלפון הופך לכלי שנותן ביטחון וזרימה - כל משתמש, בכל סיטואציה, מרגיש "שרואים אותו" והוא פחות מאותגר לביצוע הצילום. אין צורך לדאוג אם לוחצים נכון, אם כל המשתתפים נכנסו לפריים, אם היד רועדת. במסורת קלישאות ה- AI: מכשיר שמרגיש כמו מלווה אישי, לא סתם מצלמה.

מכאן מתפתחת חוויה ששמה את האדם במרכז (תרבותית וטכנולוגית) - Center Stage מבין מי נמצא בפריים, מגיב לשינוי דינאמיות של משתתף אחד או כלל הקבוצה ומבצע התאמות ברקע. חוויית התיעוד הופכת לטבעית, כל אחד מרגיש שיש לו מקום, שהרגע מתועד כפי שהוא היה רוצה ושהתיעוד משקף באמת את מה שקרה ולא את "מה שהתאפשר" לצלם בסלפי.

זו גישה חדשה של מהפכה בתחושת השליטה והיצירה - התפיסה שהמשתמש הוא זה ש“מנהל” את האירוע (ולא רק מנסה לתפוס אותו) הופכת את הטלפון לכלי שמייצר תוכן וחוויה ולא כלי שדווקא מגביל את האינטראקציה. 

רק תדמיינו את זה - בכל מפגש חברתי, Blogging, רצף רגע מרגשים. כולם מצולמים, מעובדים ונשמרים בקלות, בלי להתאמץ, ובעיקר, יכולים לחוות את הרגע עצמו. במקום טכנולוגיה שמכתיבה הגבלות ותפעול קפדני, Center Stage מעניק פשטות, גמישות, ביטחון ונוכחות. כאן טמון השינוי הגדול - הסלפי הופך "לטבעי", זורם, חלק מהמציאות ולא מאמץ טכני. הוא מאפשר חוויה אישית וחברתית הכי פשוטה והכי איכותית שיש. 

ואם נחזור לפתיחה: כמו שה- Tailwind של נייקי הסירה את האתגר והחשש מפגיעה גופנית בזמן ריצה, הפכה את הספורט הזה לתחביב להמונים, נטול דאגות - "פשוט לרוץ וליהנות מזה" - כך יאפשר ה- Center Stage לעשות סלפי באופן כה נוח וקל לשימוש, עד שאולי יוכלו הצלמים לשכוח מתפעול המכשיר ו"פשוט לצלם וליהנות מהרגע".