סופו של שופט הקו – הדרמה מאחורי כניסת ה- AI לטורניר ווימבלדון

148 שנות מסורת טניס מיתולוגית הסתיימו עם כניסתה של מערכת ה- ELC, שמכריעה ללא מעורבות אנושית האם הכדור היה "בפנים" או "בחוץ". מה זה אומר על עתיד הספורט בעידן הבינה המלאכותית 

יש משהו קסום במרווח של טעות, כשמשהו לא מדויק או בניגוד לכללים עלול לקרות, אבל הוא חלק מהדינמיקה של הסביבה בה הוא מתרחש. במוזיקה למשל, אני אוהב אומנים שהפכו את ה"התחלקויות" של חוסר הדיוק לחלק מהזהות שלהם, כמו ניל יאנג, שהנגינה "המלוכלכת" שלו בגיטרה חשמלית היא חלק מהסאונד שיצר. דווקא לשירים "מושלמים" ברמת ההפקה, או זמרים עם קול צלול אני הרבה פחות מתחבר. אין כאן טוב או רע, זה פשוט עניין של טעם ומה מאתגר את הרגש שלך. כנראה בגלל זה אני אוהב את ניל יאנג וגם את הגראנג' של שנות ה- 90, שכל הלהקות הגדולות של אותה התקופה (החל מפרל ג'אם ועד אליס אין צ'יינס) סיפרו על השפעתו הגדולה על המוזיקה שהן יצרו.

ראיתי אותו לפני שבועיים בברלין, גם בגיל 79, אין דברים כאלה

בעולם הכדורגל, זו כבר סוגיה ארוכת שנים. עניינה בעיקר עד כמה כדאי להכניס חוקים ויכולות שיצמצמו את טווח הטעות. כדורגל לא נמדד בזמן נטו למשל (בניגוד לכדורסל) ותוספת הזמן בסיום בנויה על הארכת השופט הסובייקטיבית, שרחוקה מלהיות מדויקת. כל הניסיונות להפוך את המשחק למדיד באופן מדויק (כמו משחק פוטבול) נדחו מראש, בעיקר בתואנה שסגנון משחק של מהלכים ארוכים לא מתאים למדידה כזו, לעומת משחקים שבנויים על מבצעים קצרים, כמו חציית עשרה יארד ב- NFL.

אבל האמת היא שההתנגדות באה קודם כל מהיצמדות למסורת, ובעולם הכדורגל, שינויים בחוקה קורים לעיתים רחוקות מאוד (כמו ההחלטה שעמידה של שחקן בקו הגנת היריב לא תחשב לנבדל, או האיסור על שוער לתפוס בידיו כדור שנמסר ע"י שחקן קבוצתו, הגיעו אחרי שנים של התנגדות עקשנית של פיפ"א) והמסורת היא אחד מיסודות הקסם של המשחק. הרבה רגעים בלתי נשכחים בתולדות הכדורגל נוצרו דווקא בשל טעויות שיפוט, שהיו יכולות להימנע אם חוקים שמקדשים דיוק או טכנולוגיות מתקדמות היו מוכנסות לארסנל הכלים של השופט.

קחו לדוגמא את אחת המחלוקות הגדולות של השנים האחרונות: הכנסת ה- VAR (Video Assistant Referee, או בעברית, לפי החלטת האקדמיה ללשון: שופט מסך) למשחקי הכדורגל בטורנירים המרכזיים והליגות הבכירות. למי שלא מכיר, מדובר במערכת טכנולוגית שנועדה לסייע לשופטי הכדורגל לקבל החלטות מדויקות יותר בזמן אמת, באמצעות צפייה חוזרת באירועים מצולמים מהמשחק. צוות ה- VAR יושב בחדר בקרה מיוחד וצופה בכל האירועים המרכזיים דרך מצלמות הטלוויזיה המוצבות באצטדיון. כשמתרחש אירוע שנוי במחלוקת, הם יכולים להמליץ לשופט הראשי לעצור את המשחק ולבחון מחדש את ההחלטה באמצעות מסך מיוחד שמוצב ליד המגרש. ההחלטה הסופית נשארת תמיד בידי השופט הראשי.

אמרו חכמים: Var זה כמו כוסברה – או שאוהבים את זה, או ששונאים

ה- VAR מתערב רק בארבעה סוגים של מצבים קריטיים: הבקעת שערים (ובדיקת עבירות שהובילו לשער), החלטות על בעיטות פנדל, הוצאת כרטיס אדום ישיר (ז"א לא לאחר כרטיס צהוב שני) וטעות בזיהוי שחקן בעת שליפת כרטיס. השופט הראשי יכול גם הוא ליזום בדיקה ולבקש עזרה מה- VAR, אם הוא לא בטוח בהחלטה שקיבל ורוצה לבדוק אותה שוב. מנגד, שחקנים ואנשי צוות אינם רשאים לדרוש בדיקה, ואם הם עושים זאת (למשל ע"י סימון מלבן עם הידיים) הם עלולים לקבל כרטיס צהוב. בכל מקרה, ההחלטה הסופית תמיד נשארת בידי השופט המרכזי במגרש, גם אם שופטי ה-VAR ממליצים לו לשנות את החלטתו.

על פניו, ה- VAR מביא איתו רק דברים טובים: סיוע לשופט במניעת טעויות קריטיות שעלולות להכריע משחקים והגברה של ההוגנות והדיוק במשחק. בשנת 2018 הוכנסה המערכת לשימוש רשמי לאחר ניסויים בכמה משחקים במסגרות בינלאומיות, תחילה במוקדמות מונדיאל 2018 ולאחר מכן בטורניר עצמו. בגמר הביאה המערכת את ההכרעה הגדולה הראשונה שלה: במצב של 1:1 בין צרפת וקרואטיה, פגע הכדור בידו של הקשר הקרואטי איוואן פריצ'יץ, שהיה בתוך רחבת קבוצתו, אך השופט לא זיהה את הפנדל. השחקנים הצרפתיים מחו, ורק לאחר בדיקת ה- VAR הצביע השופט  אל הנקודה הלבנה, שם בעט גריזמן את הכדור פנימה, וצרפת ירדה ביתרון 2:1 למחצית (וזכתה לבסוף בגביע בניצחון 4:2).

הצרפתים בבליץ על השופט במהומה ברחבה הקרואטית

יש אינספור דוגמאות לדיוק המבורך שמביא איתו ה- VAR, ולאופן בו טעויות שיפוט קריטיות כבר כמעט אינן מתרחשות במשחקים בהם הוא מופעל. אבל יש גם צד שני, צד רגשי יותר שנוגע לדינמיקה ולמסורת של הכדורגל. ראשית כל, בפועל, ה- VAR גורם ללא מעט עצירות של המשחק, והאמת, שזה די מעצבן. מדובר בהמתנה של כמה דקות להחלטה, וזה ממש לא מתיישר עם רציפות המשחק, שהיא אחת הנקודות שהפכו אותו לכה פופולארי ומעורר רגשות. בנוסף, כשמדובר בבחינה של שער או פנדל – אי אפשר לשמוח (או להתאכזב) באופן מיידי. צריך לחכות. אם פעם הסתכלנו מיד על הקוון כדי לראות אם נמנע מהנפת הדגל והשער חוקי, או ששריקה של השופט לעבירה ברחבה היתה מקפיצה את האוהדים בקריאות "פנדל", היום קופצים, עוצרים, נושמים לרגע ומחכים להחלטת ה- VAR.

ויש גם עניין של "דיוק יתר", שהופך את המשחק להדוק מדי, כל כך לא הכדורגל היפה שאנחנו אוהבים. ביורו האחרון שהתקיים בגרמניה, פגשה המארחת את דנמרק בקרב שמינית הגמר, למשחק סוער במיוחד (מילולית, הוא הופסק במחצית הראשונה לכמעט חצי שעה בשל גשם שוטף, ברד וברקים שפגעו סמוך לאצטדיון), וכמובן: מתוח – גרמניה עברה שש שנים קשות של שתי הדחות בשלב הבתים במונדיאלי 2022 ו- 2018 והפסד בשמינית גמר יורו 2020. שלוש דקות בתוך המחצית השנייה בעטו הדנים בעיטת קרן שהורחקה מהרחבה, הוחזרה אליה, ומתוך הערבוביה כבש יואכים אנדרסן שער יתרון מפתיע לרשת המארחת. הלם בקהל ובספסל. נבחרת הוויקינגים חוגגת. אלא שאז נכנס ה- VAR לפעולה, ובסיומה של התדיינות עם השופט הראשי הוחלט שקצות אצבעותיו של תומס דילייני היו בנבדל, והשער נפסל.

נבדל על חודה של בוהן

הקארמה עברה לגרמנים. דקות ספורות לאחר האירוע אותו אנדרסן נגע בכדור בידו ברחבה הדנית, השופט מייקל אוליבר שרק לפנדל והאברץ הגרמני שלח אותו לרשת (מול זינוק מצוין אך לא מספיק רחוק של שמייכל לפינה הנכונה). בדקה ה- 68 ג'מאל מוסיאלה שעט לרחבה הדנית וכבש שער נוסף לגרמנים, ושלח אותם לרבע הגמר. החגיגות הגרמניות היו בשיאן, והם אכן נצחו בצדק, אבל היה טעם מר בפסילה של שער בשל נבדל גבולי כל כך, שניתן היה לזהותו רק לאחר מספר צפיות חוזרות של האירוע.

החוקה, כפי שציינתי קודם, שונתה בעבר כך ששחקן תוקף שעומד בקו ההגנה אינו נמצא בנבדל, והיא שונתה כדי שיהיו יותר גולים. היכולת הטכנית של ה- VAR עיקרה את השינוי באופן משמעותי, ובעיקר נתנה תחושה של "סטריליות" מוגזמת של עומק השיפוט. לא בכדי עלו מאז הצעות להרחבת תחום הנבדל לטובת הקבוצה התוקפת, וגם שינוי באופן בו ייבחנו פנדלים, קרי לפי הקשר להתרחשות במגרש ולא באופן קר לפי החוקה. הגרמנים אגב, עפו ברבע הגמר לאחר שהפסידו לספרדים, שזכו בסופו של הטורניר בגביע.    

אבל בעיניי, מעל הכל, יש את עניין המסורת, שמורכבת בחלקה מטעויות שיפוטיות שהפכו לחלק מהקסם של הכדורגל, שיצרו רגעים שהפכו לאגדה. אני מניח שלחובבי הכדורגל ביניכם עולה מה שהוא אולי הרגע המיתולוגי מכולם - "שער יד האלוהים" של מראדונה. השנה היא 1986. ארבע שנים לאחר מלחמת פוקלנד, אז הפליגו כוחות הצי הבריטי למסע ארוך לאיים הנדחים, כדי לשחררם מכיבושה של החונטה הארגנטינאית. מרגרט תאצ'ר עדיין ראשת הממשלה, היריבות בין המדינות בשיאה. רבע גמר המונדיאל הפגיש את שתי הנבחרות באצטדיון האצטקה במקסיקו סיטי, למשחק טעון הרבה יותר מחשיבותו הספורטיבית.

לאחר מחצית ללא שערים, הגיעה הדקה ה- 51. מראדונה פרץ מימין ומסר באלכסון לחורחה ולדאנו, שמסר חזרה את הכדור אל מאחורי הקפטן הארגנטינאי. שם עמד סטיב הודג' הבריטי. הקשר לא הצליח להשתלט על הכדור שהמשיך לכיוון הרחבה. מראדונה דהר קדימה, הגיע מול השוער הבריטי שילטון שניסה להדוף, אך מראדונה התרומם לפניו ובנגיעה ביד שמאל הסיט את הכדור אל הרשת. העולם, ובעיקר האנגלים, הביטו בהלם בשופט התוניסאי עלי בן נאסר שאישר את השער. ההמשך היה בלתי נשכח – ארבע דקות לאחר מכן הגיע מה שנחשב לשער המאה בעיני רבים, הסלאלום הבלתי נשכח של מארדונה ממחצית המגרש, תוך שהוא משכיב את רוב שחקני ההגנה האנגלית עד להשלמתו של הצמד המפורסם בהיסטוריה, 2:1 לארגנטינה שהמשיכה לדהור עד הזכייה בגביע.

בעיני אוהדי ארגנטינה ונאפולי – זו יד האלוהים כי מראדונה הוא האלוהים

קשה להגזים במיתוס התרבותי שנוצר סביב "שער יד האלוהים", שתודלק כמובן ע"י מראדונה עצמו. תוך כדי חגיגות הניצחון (המלוות בקריאות: "לכו תבכו לתאצ'ר") תבע הקפטן את המונח האייקוני כשאמר שהגול הובקע קצת ע"י יד אלוהים וקצת ע"י "הראש של מראדונה". סרטוני וצילומי השער הוקרנו אינספור פעמים והביאו את רגשות הזעם של האנגלים, הלוזרים הקבועים של הטורנירים הגדולים, לפסגות חדשות. ניו אורדר כתבו את Touched by the hand of god על הגול הזה, גארי קאספרוב אמר לאחר משחק שחמט מול המחשב כחול עמוק, שהוא חש שהייתה כאן התערבות אנושית, ש"מראדונה קרא לזה יד אלוהים".

הכוכב עצמו הודה לאחר שנים, שמה שכינה אותו אז "יד האלוהים" היה בולשיט, זו היתה ידו שלו והוא חש כאילו כייס את האנגלים. בתוכנית לילה שהנחה כמעט 20 שנה מאוחר יותר הוסיף שעבורו זו היתה התשובה לניצחון האנגלי בפוקלנד – מי שגונב מגנב מקבל חנינה ל- 100 שנה. בכל מקרה, לא משנה באיזה צד אתם, או כמה אתם מתחברים לשיגעון של מראדונה, אפשר לסכם את הסיפור הזה כך: כל הטוב הזה לא היה קורה אם היה אז VAR.

סיפור ה- VAR הוא דוגמא לכניסתה של הטכנולוגיה לעולם ספורטיבי עם מסורות וקונבנציות ארוכות שנים, אבל האימפקט שלה לא דומה לכניסתה של הבינה המלאכותית לענף מסורתי כמו הטניס. ועל אחת כמה וכמה לטורניר הוותיק והמפורסם מכולם – ווימבלדון. יש מעט דברים שהם כה בריטים ומסורתיים כמו הטורניר בן 148 השנים הזה, שמרכז לפינה שלווה ומטופחת בדרום מערב לונדון אלפי אוהדים, מיליוני צופים ואת בכירי הטניסאים בעולם. מארגני הטורניר שמרו במהלך השנים על אותן מסורות שהפכו לחלק בלתי נפרד מזהותו - החל מהבגדים הלבנים של השחקנים ועד לתותים והשמנת המוגשים ביציעים - ועוזרות לבדל אותו מכל אירוע טניס אחר.

מאז הקמתו בשנת 1877, אחד המאפיינים המזהים ביותר של ווימבלדון היה שופטי הקו, לבושים בחולצות מפוספסות, מכנסיים לבנים ועניבות, שהיוו מרכיב מרכזי במגרשים במשך עשרות שנים, עוזרים לשופטים לקבל החלטות שיפוטיות (גורליות לעיתים) של פגיעת הכדור – בפנים או מחוץ - למגרש. קריאותיהם במהלך המשחק, תנועות הידיים ומדי פעם גם הוויכוח לגבי החלטותיהם היו חלק מחוויית הצפייה, והביאו גם לכמה אירועי עימות זכורים היטב, כמובן ברוח האווירה "המנומסת" של הספורט הלבן. 

אפשר לומר שגם שופטי הקו הם מקצוע שנכחד ע"י ה- AI  

אחד האירועים האייקונים בטורניר, שהפך לאחד האירועים האייקונים בתולדות הספורט, היה המריבה בין אגדת הטניס ג'ון מקנרו לשופט אדוארד ג'יימס, בסיבוב הראשון של הטורניר ב- 1981. במהלך המשחק מול טום גוליסון, קבע שופט קו על אחת מחבטותיו של מקנרו שהיא: "Out". השחקן, ששמו כ- Trouble maker כבר הלך לפניו, התפרץ אל עבר השופט וצעק את המשפט המפורסם: "You cannot be serious!". הוא המשיך בוויכוח: "הכדור היה על הקו, כל הקהל ראה את זה, איך אפשר לקרוא לזה אאוט?", ואז החל גם לקלל, כשהוא מכנה את השופט: "The pits of the world" (שזה בתרגום של תקופתנו: "הפח של העולם").

מקנרו כמעט הודח מהטורניר ונקנס ב- 1,500 דולר, סכום חסר תקדים באותה תקופה. התקשורת הבריטית ירדה עליו, והדביקה לו את הכינוי: "Super Brat", ילד מפונק. כל זה לא הפריע לו לנצח את המשחק, לדהור קדימה, ולזכות לבסוף בטורניר, לאחר ניצחון בגמר על ביורן בורג (תוך שהוא קוטע את רצף חמש הזכיות הרצופות של השוודי). המשפט האייקוני של מקנרו, הפך לכל כך מזוהה איתו, שברבות השנים שימש ככותרת לאוטוביוגרפיה שלו. 

רק תקשיבו לזעם בקולו: "!You cannot be serious"

ועכשיו לעניינינו. השנה, בהחלטה היסטורית שהפתיעה רבים משום "שהלכה עד הסוף", הודיעו מארגני הטורניר על החלפת שופטי הקו האנושיים במערכת AI מתקדמת, שאמורה לבצע את כל החלטות הקו בזמן אמת ודיוק מירבי. המערכת נקראת ELC, קיצור של Electronic Line Calling (קריאת קו אלקטרונית) ומשמעותה דרמטית – החלפה מלאה (פיטורים, כן?) של סמל בלתי נפרד מהטורניר ומהקסם שנבנה סביבו. ווימבלדון אגב, הוא אמנם אירוע מסורתי מאוד, אך מתחילת המילניום ביצע כמה שינויים בנקודות מסורתיות ותיקות: התקנת הגג הפתוח במגרש המרכזי, הגשת מנות התותים והשמנת בצורת סנדוויץ', וכמובן ה- Hawk-Eye – מערכת שעוקבת אחרי הכדור ופגיעתו בגבולות המגרש כבר כמה שנים.

אלא שהמערכת שהשתמשו בה עד היום היתה כעזר לשופטים – לא כמחליפתם. פונים אליה כששחקן מערער על החלטת שופט קו (Challenge), כשמדובר בנקודות קריטיות במשחק (נקודת שבירה למשל) או במקרה של מחלוקת בין השופטים. המערכת החדשה היא הדור הבא –Hawk-Eye-Live בשמה השני. השנה, כבר נקבע במסגרת ה- ATP Tour על עליית מדרגה ואימוץ מלא של מערכת אוטומטית דוגמת ה- ELC לקריאות הקו בכל הטורנירים. אבל ההחלטה הדומה שבחרו מארגני ווימבלדון לקבוע לגבי הטורניר החשוב ביותר נוגעת ישירות בלב המסורת ארוכת השנים, וזאת עוד לפני שנשאלות שאלות על אמינות הטכנולוגיה, כפי שארחיב בהמשך.

כדי להבין עד כמה דרמתית ההחלטה הזו, כדאי ראשית להבין כיצד המערכת החדשה עובדת. מדובר באופרציה מורכבת למדי: המעקב אחר הכדורים מתבצע באמצעות 12 מצלמות המותקנות באופן חבוי סביב המגרש, עם כיסויים בהתאמה אישית בגוון הירוק של מועדון ה- All England Wimbledon. מצלמות המגרש לוכדות את תנועת הכדור, ומודל AI  ייעודי מפרש את המיקום בזמן אמת, ומייצר תמונה תלת-ממדית מדויקת של המגרש ומסלול הכדור בתוכו. באופן דומה, מצלמות עוקבות גם אחר רגליו של מגיש הכדור על קו הבסיס במהלך תנועת ההגשה שלו. במהלך רלוונטי של כדור שחוצה את הקו, קול סינטטי מחקה את זה של שופט קו, עם ההכרזות של "Fault!", "Out!", או "Foot Fault!", המשוחררות תוך עשירית שנייה. 

תריסר מצלמות אמורות להחליף שני זוגות עיניים אנושיות

עניין הקולות הסינטטיים היה חלק מבניית מערכת ש"תקל" על קבלת היעלמותם של שופטי הקו. הבהירות והטון כוונו לגרום לאנשים לחשוב שאכן יש אדם, על המגרש, שמבצע את הקריאות הללו. לא פחות מ- 24 וריאציות של קריאות קוליות ספציפיות פותחו לטורניר - קולות גבריים ונשיים שהוקלטו מראש על ידי חברי צוות מועדון ה- All England ומדריכי טיולים. בנוסף, אם כדור קרוב מאוד לקו, הקריאה האוטומטית תהיה חזקה יותר, כדי לשקף את האמוציונליות של משחק צמוד, וכדי להישמע טוב יותר דרך קהל רועש.

מאחורי הקלעים עובד צוות שלם על בקרת תנועת הכדורים (באנגלית זה נשמע מדויק יותר: Ball Traffic Control), שמפקח במשמרות הדוקות על הטכנולוגיה. כל מפעיל בוחן שני מגרשים, ולכל מגרש יש אחראי סקירה, שנמצא בקשר עם השופט הראשי. במרכז הבקרה 144 מסכים, כשלכל מגרש מוקדש שולחן ייעודי עם שני צגים השולטים בתוכנת המעקב, שניים הפועלים על הוויזואליזציה, אחד עם שידור חי של המשחק ואחד המוקדש לשופט הסקירה לבחינת עבירות כף רגל של המגיש. 

הדמיה מצוינת גם למי שלא מבין בטניס

הקמת התשתית הזו לקחה כשישה שבועות. צוות לוגיסטיקה מיוחד הגיע למועדון All England בשבוע האחרון של מאי כדי להתחיל בהתקנת השרתים, הקמת המצלמות והרשת, ולאחר מכן בדיקות חוזרות ונשנות כדי להבטיח דיוק מוחלט. העומס של עבודת הבקרה גדול מאוד – נדרש ריכוז מקסימלי במהלך הפיקוח ולכן צוות המפעילים עובד במשמרות של שעתיים עבודה/שעה מנוחה. מערכת ה- Hawk-Eye על גרסאותיה השונות משמשת כבר שנים גם ענפי ספורט אחרים כמו טכנולוגיית קו השער בכדורגל או החלטות הרגל לפני שער בקריקט, אבל הצוות שהגיע לווימבלדון נחשב לעילית בתחום, והוא זה שנוסע מטורניר לטורניר ואחראי עתה על ה- ELC. 

דרישה לדיוק מוחלט – הרבה אחריות מונחת על כתפי החבר׳ה האלה

הציפיות לקראת הפעלת המערכת היו עצומות. צריך לזכור שעולם הטניס כבר נמצא במעבר לאוטומציה של השיפוט ולא רק של הפיקוח עליו. מדובר לא רק בשני הסבבים (WTA ו- ATP) אלא גם שינוי מגמה מכיוון שניים מטורנירי הגרנד סלאם האחרים (אוסטרליה וארה"ב, כשהרולן גרוס עדיין מגן על מסורות דוגמת שופטי הקו). בין היתר, הובע חשש גם מחזרה על המקרה של אנדי מרי בשנה שעברה, בה לא הצליח לערער על החלטת קו שגויה ברגע קריטי של הפסדו לסטפנטס ציציפאס בסיבוב השני, וההשלכות הבעייתיות של אירועים כאלה על תדמיתו של הטורניר. בסופו של דבר, היתרונות של הדיוק וההוגנות שמביא עמו ה- ELC ברורים, ושאלת המסורת היא כמובן בעיני המתבונן. אבל הבעיה המרכזית, של אמינות הטכנולוגיה וההשפעה של תקלה על רציפות המשחק, התבררה באופן ברור יותר כשהחלו המשחקים. 

המשחק הזה היה שירת הברבור של הכוכב הבריטי בווימבלדון

כבר בשלבים הראשונים של הטורניר הובעה תרעומת על הטכנולוגיה החדשה מצד מספר שחקנים, בעיקר לגבי קריאות שבעיניהם היו שגויות ושהובילו לאובדן נקודות. כוכבת הטניס הבריטית אמה רדוקאנו, היתה אחת מהבולטות שבמבקרים כבר לאחר משחקה בסיבוב הראשון נגד מימי שו (שחקנית בריטית צעירה ולא מדורגת, שקיבלה כרטיס חופשי לטורניר). לאחר הפסדה בסיבוב השלישי למדורגת מספר אחת ארינה סבאלנקה, היא חזרה על הביקורת במסיבת העיתונאים. במיוחד התרעמה על קריאה במערכה הראשונה, בה כדור של סבאלנקה שיצא בבירור לא זכה לקריאת "OUT" מהמערכת: "הכדור הזה היה בטוח בחוץ. זה מאכזב שהקריאות יכולות להיות כל כך שגויות" אמרה. היא הוסיפה כי אינה סומכת על הקריאות, וחלקן היו ממש מפוקפקות. 

מסיבת העיתונאים של רדוקאנו היתה אמוציונלית במיוחד

מעבר להצטברות הטעויות, רדוקאנו גם הדגישה את הפגיעה בחוויית המשחק: הקריאות האוטומטיות היו לעיתים חלשות מדי, במיוחד באולמות סגורים עם קהל רועש, מה שהקשה על השחקנים לדעת אם הכדור בפנים או בחוץ בזמן אמת. מבחינתה, מדובר גם באובדן המסורת: "פעם היה אפשר לערער, לראות את ההילוך החוזר על המסך, והמערכת אז הייתה מדויקת יותר". ביקורת דומה הביע גם הכוכב הבריטי הבכיר ג'ק דרייפר (רביעי בעולם), במיוחד אחרי הדחתו המפתיעה כבר בסיבוב השני, כשהביע חוסר אמון בטכנולוגיה והדגיש שהטעויות אכן קורות ויש לקחת זאת בחשבון בכדאיות המערכת.

באותו סיבוב שני אירע מקרה נוסף במסגרתו בן שלטון (האמריקאי שמדורג 10 בעולם), נדרש להאיץ את קצב המשחק לאחר שהוזהר שהמערכת תחדל לפעול בשל ירידת האור. המשחק הופסק לבסוף בשעה 21:29 (למרות ששעת העוצר הרשמית היא 23:00). שלטון הביע כעס רב על האירוע, כינה את ההחלטה "פתטית" וטען (בדומה ליריבו היג'יקטה) כי נשללה ממנו האפשרות לסיים את המשחק כשנוח לו. שלטון הפסיד בהמשך ברבע הגמר ליאניק סינר, זוכה הטורניר, אך למרות שלא אירעה תקלה משמעותית במשחק, שב להביע ביקורת חריפה גם הפעם. תגובת המארגנים בשלב זה היתה שהמעבר לטכנולוגיה החדשה נעשה לבקשת השחקנים עצמם, וכי המערכת מדויקת יותר מהשיפוט האנושי. 

שלטון בסגנונו המאופק מעיר בעדינות לשופט על הפסקת המשחק

אלא שכאן לא הסתיימו התקלות, והן הפכו בולטות יותר ובמשחקים חשובים יותר. במהלך המערכה הראשונה של משחק שמינית הגמר בין אנסטסיה פבליוצ'נקובה הרוסייה לסונאי קרטל הבריטית, במצב של 4-4 במשחקונים, הייתה פבליוצ'נקובה בנקודת משחק. קרטל חבטה בכדור שיצא בבירור מחוץ לקווים, אך המערכת לא קראה "Out". פבליוצ'נקובה הפסיקה לשחק בציפייה לקריאה, והשופט נאלץ לעצור את המשחק. נשמעה קריאה אוטומטית של "Stop, Stop", מה שגרם לבלבול רב בקרב השחקניות והקהל. לאחר התייעצות עם צוות השיפוט, הוחלט שהנקודה תשוחק מחדש, למרות שהווידאו הראה בבירור שהכדור היה בחוץ והנקודה הייתה אמורה להינתן לשחקנית הוותיקה ששבה השנה לעשיריה השלישית בדירוג. 

פבליוצ'נקובה לא מבינה למה אם כולם ראו שזה "Out"צריך לשחק את זה שוב

פבליוצ'נקובה הביעה תסכול רב, ואמרה לשופט: "לקחתם לי את המשחק... גנבתם לי את זה. הם גנבו לי את זה". היא אף רמזה להעדפה של השחקנית המקומית, ובהמשך, אמרה במסיבת העיתונאים שהיה זה רגע קריטי מאוד במשחק ושציפתה להחלטה אחרת. השופט, הוסיפה, יכול היה לקחת יוזמה, כי הוא "ראה שזה בחוץ". למרות התסכול, פבליוצ'נקובה הצליחה להתאושש, לשבור חזרה את ההגשה של קרטל ולנצח את המערכה בשובר שוויון, בדרך לניצחון במשחק כולו. קרטל מצידה אמרה, שמדובר בסיטואציה נדירה מאוד שלא אירעה בעבר, שהשופט עשה את המיטב במצב הזה, ושההחלטה לשחק את הנקודה מחדש הייתה הכי הוגנת. הפעם, מארגני ווימבלדון נאלצו להודות כי מדובר בטעות אנוש – המערכת כובתה בטעות בצד אחד של המגרש, ולכן לא נרשמה קריאה. הם התנצלו בפני שתי השחקניות והודיעו כי הנהלים עודכנו כדי למנוע מקרים דומים בעתיד.

אירוע נוסף שעורר הדים רבים אירע במהלך משחק רבע הגמר בין האמריקאי טיילור פריץ וקארן חאצ'נוב הרוסי. במשחקון הראשון של המערכה הרביעית, בתוצאה 15-0 בהגשה של פריץ, מערכת הבינה המלאכותית קראה "Fault" כשהכדור רחוק מלהיות מחוץ למגרש. הדבר עורר קריאות גיחוך בקהל והשופט המרכזי הזדרז להכריז על עצירה. מבירור התקלה, הסתבר שה- ELC הכריזה בטעות על "חוץ" משום שאחד מנערי הכדורים עדיין היה על המגרש כשפריץ החל את ההגשה שלו. זה מנע מהמערכת לזהות שהנקודה החלה, מה שהוביל אותה לקרוא "Fault" באמצע המשחק, כשהאמריקאי חבט את הכדור מחוץ לאזור ההגשה שלו. השופט נאלץ להשהות את המשחק ולבסוף הורה לשחק שוב על הנקודה. 

הכל באשמת נער הכדורים ששיבש את המערכת

תגובות השחקנים על האירוע היו שונות, בהלימה כנראה לתוצאות המשחק (פריץ ניצח, עלה לחצי הגמר נגד אלקרז, ושם סיים את השתתפותו בטורניר). חצ'אנוב, הביע את העדפתו לשופטי קו אנושיים מסורתיים, וכינה ההסתמכות על מכונות כ"מפחידה". הוא ציין בדבריו את ההחלטות המפוקפקות שאירעו בטורניר ואת השגיאה של המערכת באמצע המשחק עם פריץ. האמריקאי לעומת זאת, תמך בטכנולוגיה החדשה, שעדיפה בעיניו על שופטים אנושיים, למרות הבעיות שצצות בפעולתה מדי פעם. הוא העריך את העובדה שאין צורך לערער על החלטות או להתווכח כמו בעבר, ורואה בה מערכת יעילה יותר. בכל מקרה, בפועל אף אחד מהשחקנים לא היה כשידו על העליונה בשלב זה של המשחק, מה שכמובן עמעם את התגובות שיכלו להיות קיצוניות יותר אם אכן השגיאה היתה מגיעה בנקודות הכרעה.

במאמר מוסגר כדאי לציין ש"המחאה" נגד הכנסת ה- ELC והדחיקה החוצה באופן גורף של שופטי הקו החלה עוד לפני ווימבלדון, במסגרת משחקים ששוחקו השנה בסבב ה- ATP, שעבר כאמור לשימוש ב- AI - לא רק בטורנירי דשא כמו קווינס ואיסטבורן אלא גם בטורנירי חימר כמו מדריד ורומא. ארינה סבאלנקה, (המדורגת ראשונה כאמור, אותה הזכרנו קודם במסגרת מחאתה של אמה רדוקאנו), צילמה במהלך משחקה ברבע גמר טורניר שטוטגארט את סימון פגיעת הכדור במגרש, לאחר וויכוח עם השופטת שלא אישרה לה ללכת לבדוק את מיקום הפגיעה (שלטענת השחקנית היתה מחוץ למגרש ולא הוכרזה כ- "Out"). 

צילום באמצע משחק – מסוג הדברים שהמדורגת מספר אחת בעולם יכולה להרשות לעצמה

גם אלכסנדר זברב, הטניסאי הגרמני המדורג שלישי בעולם, התעצבן על קריאת קו במהלך משחקו בטורניר מדריד, וצילם את נקודת הפגיעה של הכדור. התמונה עלתה ברשתות, עם המשפט (בתרגום חופשי): "רק משאיר את זה פה. זה הוכרז כ'בפנים'". שני הטניסאים גם הזהירו, כמו רבים כאמור בווימבלדון, מפני אי הדיוקים של המערכת, הפגיעה במסורת ואובדן המגע האנושי.

שאלת "התם" שהעלה זבדב ברשתות

הסערה שהביאה עימה מערכת ה- ELC, והמעבר הדרמטי של החלפת שיפוט אנושי במערכת AI שקובעת החלטות בעצמה, הוא מקרה מבחן לסוגיה שתגיע בקרוב לעוד ענפי ספורט רבים, ותהפוך את הוויכוח על ה- VAR למשל, לסערה בכוס תה (בריטי). ראשית, ראינו שמדובר במערכת שאינה חפה מטעויות, אך מנגד, מדובר גם באלפי פעמים בהן הופעלה, ברציפות בלתי נגמרת. חשוב לזכור שאלו חבלי הקליטה הראשונים של ה- ELC, והיא עוברת תהליך מתמיד של מעקב ושדרוג. העניין הוא שמדובר בטורניר החשוב בעולם, ומחאות השחקנים עשו רעש גדול שעלול לפגוע בתדמית המערכת הרבה מעבר למימדי הבעיות האמיתיים שיצר השימוש בה.

הסיפור המרכזי הוא הפגיעה במסורת, באווירה המיוחדת של הטורניר ובהקטנת הקשר הרגשי של הקהל והשחקנים למשחק. רבים התבטאו בנוסטלגיה כלפי האלמנט האנושי והיכולת לערער על החלטות, על השינוי בדינמיקה של המשחק וההשפעה על הקצב והרציפות שלו. "חוויית המשתמש" במקרה זה היא גם של הצופים, שרגילים לנוכחותם של שופטי הקו הססגוניים, וכמו שציינו קודם, לאלמנט הטעות האנושית. כאן הלקח המרכזי הוא חשיבותה של ההדרגתיות, ההקשבה לביקורת, והצורך בשילוב בין טכנולוגיה לאנושיות כדי לשמר את ערכי הספורט והחוויה הייחודית של הטניס בכלל, ושל טורנירי הגראנד סלאם בפרט.

אז איפה עומד עולם הספורט מול הכניסה הוודאית של ה- AI לתחום השיפוט? נתחיל מעולם חדש של דיוק והוגנות, שרק טכנולוגיה כזו יכולה להביא. הבינה המלאכותית אינה רק כלי עזר, אלא הופכת לחלק מרכזי מהחוויה הספורטיבית עם השפעה ישירה על תוצאות המשחקים. המעבר ל- AI משקף את המגמה הגלובלית, שבה גם ענפי ספורט מסורתיים נדרשים להסתגל לעידן של אוטומציה, נתונים בזמן אמת ואלגוריתמים מתקדמים.

דווקא ווימבלדון, כסמל לשמרנות וליוקרה, בחרה לחדש — ובכך מאותתת שגם המסורתיים שבענפים חייבים להשתנות כדי לשרוד ולהוביל. זו דוגמה לענפי ספורט אחרים כיצד ניתן לשלב טכנולוגיה מתקדמת, תוך שמירה על ערכי המשחק והקהל. החשש משינוי אופיו של המשחק נכון, אך כנראה אינו דרמטי כמו שהמתנגדים מביעים, כי אחרי הכל, כמו ג'ון מקנרו בזמנו, גם על מערכת כמו ה- ELC אפשר לצעוק במקרה של טעות: "You cannot be Serious!"